האימפריה האחרונה (הערפילאים)

 

האימפריה האחרונה (חלק ראשון בסידרת הערפילאים)/ברנדון סנדרסון
Mistborn: The Final Empire/ Brandon Sanderson
מאנגלית: צפריר גרוסמן
592 עמודים
הוצאת אופוס

 

על עולם בו יש בעיקר אפר וערפילים שולט שליט כל יכול, בן אלמוות המכונה השליט הגדול. בעולם הזה יש אצילים, יש עבדים (המכונים סקאא) ויש אנשים בעלי כוחות קסם שונים היכולים להשתמש בכוח הטמון במתכות. כטבעו של כל עולם, יש בו חזקים ויש בו חלשים, יש בו עשירים ויש בו עניים, יש בו חיים ויש בו מתים. זה עולם בו הפחד מפני השליט והשלטון המקיף אותו וכוחותיהם גורמים לכך שכל המהפכות שנעשו כנגדו נחלו כישלון חרוץ.

סנדרסון מכיר לנו את העולם הזה באמצעות וין, נערה צעירה, גנבת בכנופית רחוב, אשר יום אחד מוצאת את עצמה מתחילה להשתמש בכוחות הקסם הקיימים בה. היא מצטרפת לקלייסר, בעל כוחות הקסם שמגלה אותה ומאמן אותה, ויחד עם צוותו יוצאת למשימה אחת גדולה, להפיל את השליט ולתת לסקאא תקווה לעולם טוב יותר.

העולם שסנדרסון בנה הוא עולם בנוי היטב. יש לעולם הזה היסטוריה ורקע ובאמצעות התיאורים בספר אפשר ממש לדמיין איך העולם הזה נראה, הן מהקרקע והן מהאויר. הדמויות הראשיות מורכבות ויש להן מחשבות ורגשות. גם  "מערכת הקסם" המתוארת בספר בפירוט רב (כולל מילון בסוף הספר המסביר את כל המושגים) מקורית ובנויה בצורה מוצלחת ומספקת לקורא את כל המידע אותו ירצה לדעת על האלומנטיקה (השימוש במתכות) על האלומנטיקנים ועל יכולותיהם.

אני חושבת שיש משהו קסום בספרי פנטזיה טובים, כאלה שמכניסים את הקורא לתוך עולם אחר ומצליחים לגרום לו להיות מרותק וללמוד עוד על העולם הזה. הספר הזה הוא בדיוק מהסוג הזה. על אף כמעט שש מאות עמודיו הוא מצליח לרתק ולהפתיע מספר פעמים במהלך הקריאה.

נכון שהספר לא לגמרי מושלם והכניסה לעולם המתואר מעט איטית ולוקח זמן להכיר את הדמויות, לזכור את תפקידן ולהיכנס אל תוך העלילה אך הכניסה שווה את זה. על האיטיות המורגשת לעיתים בחלק מהדיאלוגים ועודף התיאורים מכפרים האקשן ותיאורי הקרבות לאורך הספר. למעשה ככל שהתקדמתי בעמודים היה לי קשה יותר ויותר להניח את הספר להפסקות שניכפו עלי מכורח המציאות.

אמנם זה ספר עבה שקריאתו לוקחת זמן, אך הוא מהנה ושווה את הזמן המוקדש לו. ספר נהדר לחובבי פנטזיה שלא נרתעים מתיאורי קרבות (אם המילה דם מעוררת בכם חלחלה, זה הזמן לוותר). אני בהחלט הולכת לחפש את הספר הבא בטרילוגיה.

הבגידה

הבגידה/הלן דאנמור
The Betrayal/Halen Dunmore
מאנגלית: ניצה פלד
395 עמודים
פן הוצאה לאור – ספרי חמד- ידיעות אחרונות

על רקע לנינגרד בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה, כשהעוני והמצוקה עדיין שם, אנו פוגשים את משפחת מיכאלוביץ.  זוהי משפחה של אנשים פשוטים, עובדים המנסים לחיות את חייהם בשקט רחוק מעיני השילטון. אנדרי מיכאלוביץ, רופא ילדים צעיר רגיש ומוכשר, אנה אישתו, גננת, ואחיה הצעיר הנתון לטיפולה ולהשגחתה מאז מות אימם, קוליה.

לאחר שהמשפחה שרדה את המצור על לנינגרד, העוני והרעב, עליה להתמודד כעת עם הפחד. בימים בהם הקומוניזם חי ובועט וסטלין עדיין בשילטון, הפחד מפני הלשנה ומאסר הוא אורח קבוע בסלון המשפחתי ובמקום העבודה ומהווה חלק בלתי נפרד מאורח החיים ומההתנהלות היומיומית.

העלילה מתחילה בבוקר רענן של יוני, ללא שמץ לחת באויר, בו אנדריי מיכאלוביץ מוצא את עצמו בבעיה, הוא נקרא ע"י עמיתו לטפל בחולה חדש, ילד בן 10, שבמקרה הוא גם בנו של בכיר במשטרה החשאית. כמו רבים באותה תקופה גם הוא עומד מול השאלה מה עדיף, להציל את עצמך ומשפחתך או לעזור לאחר ולהסתכן במעצר וחקירה. אנדרי הולך אחרי ליבו ואחרי הקוד המוסרי של מקצועו ומחליט לטפל בילד. הטיפול המסור והתעקשותו לטפל בילד על אף כל הקולות מסביב שמזכירים לו את הסכנות הטמונות בכך, מעמידים אותו ואת משפחתו בסכנה.

דאנמור בכתיבתה ובתיאורה את משפחת מיכאלוביץ, מצליחה להעביר את המראות של אותה תקופה וכן את המצוקות והרגשות. דרך האנשים הפשוטים שמתחבבים בקלות על הקורא מועבר הקושי של הפרט אל מול התנהגותם הנפשעת של השלטונות. על רקע הכפרים והתקופה, קל להזדהות עם הדמויות, לכאוב את כאבן ולהשתתף בשמחותיהם הקטנות.

זהו ספר מרתק שקשה שלא לקרוא אותו בנשימה אחת. לאורך הקריאה הוא הזכיר לי לא פעם את ילד 44 שגם הוא עוסק באותה תקופה שגם אותו נהניתי לקרוא.

לסיכום, ממליצה לחובבי התקופה וגם לחובבי ספרים טובים.

13 שעות

13שעות/דאון מאייר
13UUR/Deon Meyer
מאנגלית: נעה בן פורת
365 עמודים
הוצאת אריה ניר

תהיתם אי פעם מה אפשר להספיק לעשות ב-13 שעות? אדם מן השורה בטח יטען שהזמן מספיק בדיוק לשנת לילה טובה במיוחד בסוף השבוע, אחרים יטענו שזה קצת יותר מיום עבודה שגרתי. אבל מתברר שאפשר לעשות קצת יותר מזה. אפשר לנסות למצוא גופה, אפשר לנסות לתפוס רוצחים, אפשר לנסות להציל קריירה ולחשוף שחיתויות אפשר לנסות לארגן את חיי המשפחה ואפשר לנסות להציל חיים.

למען האמת, אלו הדברים שמנסה לעשות הבלש בני חריסל ב-13 שעות. חריסל הוא בלש המשרת במשטרת דרום אפריקה, אלכוהוליסט לשעבר וחונך שוטרים בהווה. טיפוס מעניין ומלא ניגודים, מצד אחד בלש מוצלח במיוחד ומצד שני אב שמנסה להיות איש משפחה, מצד אחד טיפוס ציני (כמתבקש מבלש במשטרה?) ומצד שני רגיש.

על רקע דרום אפריקה והקונפליקטים המלווים אותה, מתעורר בוקר אחד חריסל לטלפון המודיע לו שיש גופה. גופה של תיירת, מחכה בחצרה של כנסיה. מאותו הרגע מתחילות 13 שעות בהן אנו עוקבים  אחרי הבלש חריסל ותפקודו ברצף אירועים ומקרי רצח שונים ובמקביל עוקבים אחרי נערה המנסה להישאר בחיים.

מאייר הצליח לכתוב ספר נהדר. כזה שמרגע שמתחילים לקרוא אותו קשה להניח אותו מהיד. הדמויות בספר מורכבות ולא מזלזלות באינטלגנציה של הקורא. יש בספר הזה את כל המרכיבים לספר מתח, רצח, גופות, רודפים, שחיתות וקצב מהיר. אירוע רודף אירוע כך שקשה שלא להישאב אל תוך רצף האירועים. הרקע הלא שיגרתי של דרום אפריקה, שאליו כמעט ולא נחשפתי בספרים אחרים, נותן גם הוא ערך מוסף לספר.

לסיכומו של דבר, ספר מוצלח ביותר לחובבי המתח שבינכם.

מפיקת מלחמות

מפיקת מלחמות/יעל לביא
206 עמודים
ידיעות אחרונות ספרי חמד

יעל לביא מגיעה לניו יורק בסיום לימודי התיכון  ומחליטה לנסות למצוא עבודה בתקשורת ולהתקבל ל-ABC news. עם קצת חוצפה ישראלית והרבה החלטיות היא מצליחה להשיג עבודה בתפקיד שולי ברשת. אט אט , עם השנים היא מתקדמת במעלה הרשת והופכת למפיקת חדשות מבוקשת, מפיקה בתוכניות נוספות של הרשת וכן מפיקת מלחמות; היא מוצאת את עצמה למפיקה באזורי מלחמה ועימות שונים ברחבי העולם, בחלק מהמקרים מבחירה ובחלק מהמקרים מכורח, רודפת אחרי סיפורים ומנסה להיות הראשונה גם אם הדבר מוביל לחוסר שעות שינה .

המחברת משתפת בהתנסותה כמפיקה כמו גם בחוויותיה ואמונותיה האישיות. לאורך כל הספר שזור הקשר בין יעל לביא לאביה הזמר אריק לביא אשר עזר לה לעצב את דעותיה.

בספר מתוארים שלל אירועים ומלחמות אשר התרחשו בעשור האחרון, כך שלצד תיאור האירועים מבחינה אנושית, של מישהו שהיה שם וחווה את הפחד והתסכול, מוצגת גם נקודת המבט של התקשורת האמריקאית.

במהלך הכתיבה שמה המחברת דגש על תפקיד העיתונות כפי שהיא רואה אותו, תפקיד חשוב בשמירה על הדמוקרטיה וחופש המידע והדיווח.

לא מדובר בספר עיון או בספר אוטוביוגרפי כבד אלא בספר המספר סיפור אישי. ככזה הוא קריא, כתוב היטב ונעים לקריאה. אני מודה שלאורך הקריאה לא פעם הרהרתי בספר "השטן לובשת פארדה" ללורן וייסברג שאף הוא מתאר את חייה של עיתונאית צעירה, על אף ההבדלים בין השניים הן בתוכן והן בסגנון, לא יכולתי שלא לקשר בין השניים ולהגיע למסקנה שקשים חיי העיתונאי…

כתיבתה של יעל לביא סחפה אותי אל תוך חייה ולטעמי בכך הושגה מטרתה. נראה לי שכשם שידעה כמפיקה לנתב ולסחוף את הצופים אל הרגעים הדרמטיים ומושכי הרייטינג כך הצליחה לעשות זאת בספר.

לסיכמו של דבר, ספר סוחף וקריא למי שמחפש את הסיפור האישי שמאחורי הקלעים.

משפחת רדלי

משפחת רדלי/מאט הייג
מאנגלית: אסף כהן
405 עמודים
ידיעות אחרונות ספרי חמד

את הספר קיבלתי כספר לבן. כשהתחלתי לקרוא אותו קיוויתי שמדובר בספר לא כבר מידי ועדיף קליל ומשעשע, מהסוג שאפשר לשקוע בו ולהכנס לעולם אחר. ככל שהמשכתי לקרוא בספר הבנתי שתקוותי מתגשמות.

משפחת רדלי היא משפחה ממוצעת, מהסוג שתמיד רואים בסרטים אמריקאיים (על אף שהיא חיה בכלל באנגליה…). שני הורים שקצת נמאס להם זה מזה ושני ילדים בן ובת,  ששורדים את חיי היום יום. משפחה שמנסה להשתלב בקהילה הסובבת אותה ולהיות כמו כל המשפחות, כזו שלא תתפוס את תשומת הלב ותהפוך לשיחת היום אצל השכנים. עם זאת, בערב אחד הכל פתאום משתנה כשבת המשפחה מסתבכת בצרה וכל המשפחה מוצאת את עצמה במציאות חדשה. מצד אחד, זו מציאות מהסוג שחששו ממנה לאורך כל השנים ומצד שני, זו מציאות שמלכדת את בני המשפחה יחד ומאמתת אותה עם עובדות חייה.

על אף שמבחינתי מדובר היה בספר קליל ומותח שסיפק את הסחורה והעלה לא פעם חיוך על שפתי, לא יכולתי שלא למצוא בו רובד המתייחס לשאלות של טוב ורע ושל בחירות בחיים ואף מעלה דילמות הנוגעות בקשר בין הפרט לחברה.

>  שימו לב בשורות הבאות יופיע ספוילר – מהסוג שלא הורס את הספר אך חיוני לחלקכם על מנת לא לקנות ספר שלא תהנו ממנו <

חלק מהחויה של קריאת הספר היתה שלא היתה לי כריכה אחורית שתספר לי שמדובר בספר ערפדים. כך מצאתי את עצמי קוראת את העמודים הראשונים ותוהה האם אני באמת קוראת ספר ערפדים למבוגרים? ככל שהמשכתי בקריאה הרמזים התאספו יחדיו והתגלה לי שאכן מדובר בספר ערפדים למבוגרים. על אף שבעבר הייתי רואה להנאתי את באפי ציידת הערפדים בטלויזיה, ספרי ערפדים נראו לי כמו משהו לבני נוער בלבד ונעדרו עד כה ממדף הספרים שלי. הופתעתי לגלות שאפשר לכתוב ספר ערפדים טוב שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו.

לסיכומו של דבר נהניתי מאוד מהספר. עם זאת, אם אתם רגישים לתיאורי בקבוקי דם לשתיה בשעות הפנאי ומציצות דם מעלות בכם קבס, זה לא הספר בשבילכם.

המפה והטריטוריה

המפה והטריטוריה/מישל וולבק
מצרפתית: רמה איילון
300 עמודים
הוצאת בבל

אני אתחיל בוידוי, מראש באתי אל הספר הזה בחוסר חשק. אולי זה תוכן הכריכה האחורית שמשום מה גרם לי לרתיעה מהספר,* אולי זה וולבק שהיתה לי רתיעה כלשהי מכתביו או שאולי זו סתם אני והתקופה הנוכחית. עם זאת, למרות חוסר החשק מצאתי את עצמי מתחילה את הספר ומבטיחה לעצמי לוותר ברגע הראשון של שעמום. איכשהו זה לא קרה, מצאתי את עצמי קוראת את הספר עד סופו בעניין.

גיבור הספר הוא ז'ד מרטן אמן צרפתי, מתבודד שמצליח במהלך חייו להעמיד שתי תערוכות נחשבות, אחת כוללת צילומי נוף של מפות מישלן והאחרת כוללת דיוקנאות של אנשים העוסקים במקצועות שונים. הספר מתאר את קורות חייו, מערכות היחסים שלו, הצלחותיו וכשלונותיו.

אחת מדמויות המשנה היא דמות של סופר תמהוני, מתבודד ומוזר – מישל וולבק. ז'ד פונה אליו על מנת שיכתוב עבורו הקדמה לקטלוג התערוכה השניה שלו ונרקמת ביניהם סוג של מערכת יחסים. אין ספק שמעניין מאוד לקרוא ספר בו המחבר מסתכל על דמותו מהצד עם לא מעט הומור עצמי (זה בעיקר מעורר מחשבה כשקוראים את החלק השלישי של הספר, אך אעצור כאן על מנת למנוע ספוילרים).

יש בספר הזה התייחסות רבה למערכות יחסים. מערכת היחסים הלא פתורים של ז'ד ואביו המזדקן, מערכות היחסים (הכושלות?) עם הנשים בחייו של ז'ד, מערכת היחסים בין ז'ד למישל וולבק ומערכת היחסים של ז'ד עם עצמו. דרך מערכות היחסים הללו מנסה וולבק להביא את הקורא לתובנות על החיים והחברה. למעשה, אפשר למצוא בספר הזה תובנות ומחשבות רבות אחרות המתייחסות לערכו של הכסף, לטיבו של האושר, לחיים ולמוות.

חלק ניכר מהספר עוסק באמנות, כך שחובבי אמנות יהנו מאוד מהספר הזה. עם זאת, גם ללא רקע אמנותי אפשר ליהנות מהספר (חלק מהרקע האומנותי היה חסר לי, אך בזכות גוגל קל היה לי להשלים את המידע).
הספר לא מיועד רק לחובבי אמנות, אלא לכל מי שאוהב ספרים מעוררי מחשבה ויש לו את הסבלנות המתאימה.

__________
*אני חייבת לציין שבניגוד לתוכן הכריכה האחורית, האיור שעל הכריכה עצמה מקסים בעייני ועושה חשק לקחת את ספר לידיים.

טעמה העצוב של עוגת הלימון

טעמה העצוב של עוגת הלימון/איימי בנדר
מאנגלית: קטיה בנוביץ
296 עמודים
אחוזת בית

הכל התחיל בעוגת לימון ביום הולדתה התשיעי של רוז, פתאום לעוגה אין טעם רגיל אלא טעם של …רגשות. לרוז יש את היכולת לטעום בכל נגיסה את הרגשות של מי שהכין את האוכל. לכאורה, נשמע מפתה לדעת מה אנשים מרגישים, אך למעשה מדובר בתיק לא קטן. פתאום, אוכל תעשייתי בו הרגשות מעורבבים היטב וכמעט שאינם מורגשים, הופך להיות לאוכל הטעים ביותר. רוז נחשפת לסודות של אנשים אך גם לחרדות, לייאוש ולבדידות. לא קל לילדה בת תשע להתבגר בצל רגשות קשים של אחרים.

עם זאת, זה אינו רק סיפורה של רוז אלא סיפורה של משפחה. אמנם משפחה שלכאורה נראית משפחה נורמלית, אך למעשה זו משפחה בה לכל אחד יש מוזרות, משפחה שהבדידות בה היא בת בית וכל אחד מבני המשפחה חווה אותה בדרכו.

"הדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא שאבי היה איש ממוקד למדי, חכם עם גרעין של פשטות, שבסופו של דבר מצא את עצמו חי עם שלושה אנשים מורכבים למדי: אישה שנראתה פצועה מרוב בדידות, בן שמבטו היה מטריד כל כך עד שאנשים נאלצו לדחוף לעברו קופסת דגנים כדי לזכות בהפוגה, ובת שלא יכלה אפילו לאכול ארוחת צהריים רגילה בבית הספר בלי לצאת לטיול של רבע שעה כדי להתאושש" (עמוד 110)

כשסיימתי את הספר ושאלו אותי איך היה התשובה שלי היתה שמדובר בספר מוזר'.
הספר זורם ומאוד נעים לקריאה. הוא כולל תיאורים מקסימים של אוכל ורגשות, כמעט אפשר לעצום את העיניים ולדמיין את האוכל ואת הרגשות העומדים מאחוריו.
עם זאת, הספר כולל שילוב בין ריאליזם לסוריאליזם ויש בספר קטעים ההופכים אותו לספר עם נופח מד"בי מסוים. על אף שאני מחבבת ספרי מד"ב ומסתדרת מצוין עם סוריאליזם (למשל זה של מורקמי) היה לי יותר קל  ופחות מוזר אם החלקים הללו לא היו בספר.

לסיכומו של דבר, על אף ההסתייגות, זה ספר שכייף לקרוא.

עוד על הספר והפרק הראשון לקריאה – כאן.

חריצים ומשבצות

חריצים ומשבצות/אַרן אראל
432 עמודים
ידיעות אחרונות – ספרי חמד

"כולנו רוצים לחזור לספור חריצים ומשבצות, לחזור לשגרה המיוחדת שלנו, כל אחד והכמיהות שלו"

גם אלן דביר רוצה לחזור לשגרה שלו, אחרי שיום בהיר אחד משתנים כל חייו וכל מה שהוא יודע על משפחתו וחבריו מוטל בספק.
אלן וחברו עמית בדרך להקים מיזם סטארט-אפ שכל מה שחסר להצלחתו זה רק המימון. המפגש עם מיליארדר ותוכי עושים את ההבדל ומצליחים להביא לקבלת המימון המיוחל. אך עם קבלת המימון מתחילות הבעיות.
כשברקע יש גם אח גדול שנהרג, חברה יפיפיה לשעבר, חברה יפיפיה בהווה, עורכת דין וחוקר פרטי ,הקרקע לרציחות, בגידות וסחיטות היא קרקע פוריה ביותר. קרקע שאין ספק שאראל משקה אותה היטב עד שגדל יופי של ספר מתח.

מכירים את משחקי המחשב האלה בהם גיבור המשחק צריך לדלג מעל מכשולים ולהגיע לסוף השלב בדרך הנכונה מבלי להגיע למבוי סתום? אז זהו, שככה אני הרגשתי בעת קריאת הספר הזה. רק שהפעם לא הייתי השחקנית שמנהלת את המשחק, אלא גיבורת המשחק. כל פעם שחשבתי שעליתי על הדרך הנכונה ועל הפיתרון המתאים לתעלומות שבספר, מצאתי את עצמי נתקלת במכשול חדש או במבוי סתום שהפכו את הפיתרון שלי ללא רלוונטי והכריחו אותי ללכת צעד אחורה ולהמשיך הלאה.

המשכתי הלאה. כי לא היתה לי אפשרות אחרת, לא הצלחתי להניח את הספר. אירוע רדף אירוע בקצב מהיר ואני הרגשתי שאני חלק מהמרדף הזה, עד שפתאום הספר נגמר לי והבנתי איך כל הקצוות נסגרים.

אחרי כל זה יהיה מיותר להגיד שנהניתי מאוד מהספר, נכון?
לדעתי, לא קל לכתוב ספר טוב ועוד יותר קשה לכתוב ספר מתח טוב.
כידוע כבר, בד"כ אני מאוד ספקנית כלפי סופרים ישראלים צעירים (וכותבי מתח בפרט!), אך החלטתי לתת הזדמנות (בעקבות ההמלצה של נורית)  וביקשתי את הספר.
לשמחתי, הופתעתי לטובה. עד כדי כך ששנת הצהריים שלי בשבת נדחתה בכמה שעות עד לסיום הספר, ולא מדובר בדבר של מה בכך…

לסיכומו של דבר, כל שנותר לי הוא לחכות לספר הבא של אראל ולקוות שהרף שהציב לעצמו, לא ירד.

לקריאת הפרק הראשון – כאן.

איך הכנתי את עצמי למלחמה

איך הכנתי את עצמי למלחמה/בן ורד
218 עמודים
הוצאת בבל

בבוקר חורפי אחד בחולות אשקלון נפגשים שני נערים, נוני ורא'אד. שניהם מתבגרים, שניהם שונים, שניהם דומים זה לזה.
נוני הוא נער יתום מאם החי באשקלון.
רא'אד הוא נער יתום מאם החי בעזה.

למעשה, זהו סיפור המשלב שני עולמות של שני ילדים מתבגרים החיים בשולי החברה ותרים אחרי מקומם בעולם.

הסצנה הראשונה בספר מתארת נער שהולך עם חברו החייל לחולות ובפעם הראשונה בחייו מחזיק רובה ויורה. הסצנה הזו בשילוב שם הספר נותנים לקורא את התחושה המוטעית שהוא יודע לקראת מה הוא הולך, לקראת מלחמה. אך לא כך הדבר, במהלך יפה מצליח המחבר להוביל את הקורא למלחמה, אך לא למלחמה אליה ציפה אלא למלחמה אחרת, מלחמת קיום. מלחמת הקיום של מתבגרים, כל אחד במקומו ועולמו.

הגיבור המרכזי בספר הוא נוני, אשר חייו מתוארים בפירוט רב כמו גם משפחתו, חבריו ומעשיהם ביום יום. לעומת זאת חייו של רא'אד מתוארים בתמצות רב ואנו עוקבים רק אחריו בחיפושיו אחר ביתו. ההבדל הניכר הזה בפירוט הדמויות הביא אותי לתהות לא מעט מה משמעותו של רא'אד בעלילה. לפעמים היה לי נראה שהוא הוכנס לתמונה רק כדי להכניס עוד דמות לסיפור ואין כמו דמות של ערבי בכדי להפוך את הסיפור ליותר "סקסי" ו"מוכר".

הקריאה בספר קולחת והוא לא שעמם אותי. עם זאת, היתה חסרה לי פואנטה. כלומר שאלתי את עצמי לא מעט "נו.. ו..?". אני חושבת שעוד כמה עמודים לסגירת קצוות לא היו מזיקים לספר. אני חושבת שעצם העובדה שקיבלתי את הספר הלבן ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת היא זו שגרמה לי לקרוא את הספר בעניין עד סופו ואולי להיות קצת יותר מאוכזבת מכך שלא הגעתי במהלך הקריאה לשום מקום למרות המתח שיצרתי לעצמי במהלך הקריאה.

זה לא ספר רע, יש בו פוטנציאל, יש בו עניין והוא מאוד קריא. יחד עם זאת, קשה לי להגדיר אותו כספר טוב כיוון שלטעמי משהו בו חסר. אולי אתם תהנו יותר.

הנערה שבעטה בקן צרעות

הנערה שבעטה בקן הצרעות/סטיג לרסן
משוודית: רות שפירא
649 עמודים
הוצאת מודן

יש משהו מאוד כייפי בלקרוא ספר ששייך לסידרה, בעיני, הרבה פעמים זה כמו מפגש עם ידיד ותיק שבא לבקר ולהגיד שלום. לכן, כשקיבלתי את הספר השלישי בסידרת מילניום חיוך עלה על פני ושק הציפיות גדל אל מול עייני. הספר בא בדיוק בזמן, בסוף שבוע לא קל כשכל מה שרציתי לעשות היה להיכנס מתחת לפוך עם ספר שיסחוף אותי למחוזות אחרים.

עברו כמה חודשים מאז קראתי את הספר השני בטרילוגית מילניום ("הנערה ששיחקה באש") אך תחושת המתח איתה סיימתי את קריאת הספר השני חזרה בן רגע. אמנם הספר השלישי מתחיל בנקודת סיומו של הספר השני, אך לא לקחו לי אלא רגעים ספורים עד ששקעתי בעלילה. יש לי תחושה שגם אילו לא הייתי קוראת את החלק השני, הייתי מצליחה ליהנות מהחלק השלישי. אך כאן עולה השאלה מדוע שמישהו יוותר מרצונו על אחד הספרים בטרילוגיה המוצלחת הזו?

גם הפעם אנחנו פוגשים את הגיבורים המוכרים, מיכאל בלומקוויסט העיתונאי החוקר, ליסבת סלאנדר האקרית הצעירה והמיוחדת, אריקה ברגר וחברי מערכת כתב העת מילניום. הספר פותח באישפוזה של סלאנדר בבית חולים תוך שהיא נאבקת על חייה הפיזיים לאחר שנורתה בראשה וממשיך במאבקה של סלאנדר על חייה כאדם חופשי לאחר שהואשמה ברצח. סלאנדר לא לבד ויש לה ידידים רבים ובלומקוויסט בראשם. לידידיה מטרה אחת, לסייע לה להוכיח את חפותה ולהראות שמאחורי הסבל אותו חוותה לאורך השנים עומדת קנוניה של הממסד ושירותי הביון.

אחד הדברים שאני אוהבת בטרילוגיה הזו הוא היכולת של לרסון לגעת בנושאים עדינים ורגישים ולהעלות אותם לתודעה הציבורית. לפעמים נראה לי שספרים הנוגעים לאלימות נגד נשים וסחר בנשים בדרך כלל נמצאים באיזו נישה פרטית, כזו שמפחדים לגעת בה, ואת הספרים שבה משאירים רק לאותן פמניסטיות, אלה שמחפשות את זה. עצם העובדה שהתופעות הללו מקבלות מקום בסידרת ספרי מתח פופולארית עם דמות כה מיוחדת שלמרות הייחוד מאפשרת הזדהות, היא לדעתי חשובה ונותנת לטרילוגיה יותר ערך מאשר סתם סדרת מתח.

לטעמי, הספר הזה זורם במהירות רבה אף יותר מהספרים הקודמים בטרילוגיה (אולי בגלל שכבר התרגלתי לסגנון הכתיבה וידעתי למה לצפות?).  על אף ריבוי הדמויות והשמות השוודיים שהיה סיכוי די גבוה שיגרמו לי לאבד את הסבלנות, זה לא קרה. בעזרת דמותה המיוחדת של סלאנדר והדמויות האחרות מצליח לרסון להוביל את הקורא בין רגעי מתח, חרדה, עצב, זעזוע, שעשוע והנאה, כל זאת ברכבת הרים בלתי ניתנת לעצירה. לטעמי זה מה שהופך את הספר הזה לספר כל כך מוצלח שקשה להניח אותו למרות עוביו. כשסיימתי את הספר בהנאה מרובה הדבר היחיד שהעציב אותי היה שאין כרך נוסף בסידרה.

עוד על הספר ואת הכריכה האחורית ניתן למצוא באתר ספרים של מועדון קריאה.