המרוץ הראשון שלי

ההתחלה
אם לפני 4 שנים מישהו היה אומר לי שאני כל כך אהנה מריצה של 10 ק"מ ועוד ברוב עם, הייתי מסתכלת עליו בעיניים פעורות ולא מבינה מה הוא רוצה מחיי. מבחינתי, הספורט שלי (או יותר נכון ההתמכרות) היה שיעורי האירובי בסטודיו.  ההגדרה שלי לריצה היתה טראומה ישנה עוד מימי בית הספר.
מאז עברו הרבה חודשים ולא מעט קילומטרים.
זה התחיל בריצה על המסילה בחדר כושר, בלית ברירה כי פשוט לא היו שיעורי סטודיו בהישג יד, המשיך בגילוי שאנדרופינים של ריצה טובים כמעט כמו אלו של שיעור מדרגה והתפתח להתאהבות מוחלטת בריצה בחוץ.

גבולות או לא להיות
אהבה יכולה להיות חסרת גבולות, את זה כולם יודעים וגם אני יודעת.
כשהתחלתי לרוץ בחוץ והבנתי שהפורומים הם יופי של קבוצת תמיכה גם לתחביב הזה, הבנתי גם שקל להישאב ולהציב מטרות בלתי הגיוניות, בטח ובטח כששרידי הפרפקציוניזם עדיין מנסים להרים את ראשם בכל הזדמנות אפשרית. עם זאת, ידעתי שאני חייבת לשים לאהבה הזו גבולות, אחרת יבואו הפציעות וימנעו ממני לא רק את האהבה הזו אלא גם את האהבות האחרות שלי. לכן, החלטתי שאני לא מתחרה. הסברתי לעצמי שבתחביב לא תחרותי יש פחות סיכוי שאפגע (או לפחות, זה יקטין את הסיכוי).
עם הזמן ועם עליית הקילומטראז', הרצון להשתתף במרוץ התחיל לדגדג. לאחר מחשבות מרובות החלטתי ללכת על זה תוך כדי שאני משננת לעצמי שזה בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה ולשעון אין כל משמעות.

רגע לפני
כמה שבועות לפני תאריך המירוץ , נרשמתי למקצה ה-10. כשלחצתי על הלחצן להרשמה, עברה לי לרגע בראש המחשבה "למה?" אבל התעלמתי ממנה. במקום זה הפצתי את השמועה שאני משתתפת, אין כמו הכינוי "משוגעת" כדי להשכיח את שאלת ה"למה"…
הימים חלפו וה-14 בחודש התקדם לעברי בצעדי ריצה. אמנם בריצות שלי לא השתנה דבר, עדיין לא אימצתי מד דופק או חלילה איזה GPS אבל הבנתי שברגע שנרשמים למירוץ כנראה התואר "לא ספורטאית" כבר לא כל כך מתאים.

מרוץ תל אביב
למרות שאמרתי שלי זה לא יקרה, מצאתי את עצמי מתחילה להתרגש.
ערב קודם, כשהבגדים והתיק היו מוכנים על הכיסא, השינה היתה ממני והלאה. התהיות למה אני עושה את זה ואיך גרמתי לעצמי לחשוב שאני אהנה מלראות את השעה 5 ומשהו על השעון מהצד של הבוקר, הציקו לי.
בסופו של דבר, העייפות משאר השבוע והידיעה שלרוץ על 5 שעות שינה זה לא משהו חדש לגמרי עבורי גרמו לי  להירדם בשלב מסוים.
כשהשעון צלצל בבוקר, הסתכלתי עליו ולשבריר שנייה תהיתי לעצמי למה אני קמה, לאחר עוד שבריר שניה כשההתרגשות נכנסה לפעולה, מצאתי את עצמי מתחילה להתארגן ולצאת אל עבר פארק הירקון.

ידעתי שיהיו המון רצים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה, מצד אחד מוזר, מצד שני תמיד טוב לדעת שהכינוי "משוגעת" לא שייך רק לי…
לא עבר מספיק זמן בכדי שאעכל את גודל האירוע, ריצה קצרה מסביב כחימום וכבר מצאתי את עצמי בקו הזינוק בין המוני אנשים שכולם רוצים לרוץ 10 ק"מ ברחובות תל אביב. ספירה לאחור והופ! מתחילים לרוץ.
צדק מי שאמר שחוויות הריצה במירוץ היא חוויה אחרת. אני חושבת שבשני הק"מ הראשונים לא ירד ממני החיוך על עצם זה שאני שם ועושה את זה. בשלב מסוים החיוך אפילו התרחב יותר כשראיתי שהפייסרית של 60 רצה בקצב שלי וכנראה אני אפילו לא אהיה אחרונה.
הק"מ חלפו, הפרצופים סביבי התחלפו ואפילו החום לא היה מאוד נוראי, רק הלחות והשמש ממש מול הפנים הציקו.
רוב הזמן גם הצלחתי להזכיר לעצמי שאני שם בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה. אחד הדברים החכמים שעשיתי במסגרת התזכורת הזו היה לרוץ ללא שעון על היד!
הצלחתי לשמור על קצב סביר יחסית (למרות שלדעתי איבדתי את הפייסרית בשלב מסוים) עד הק"מ האחרון שם מצאתי את עצמי מורידה קצב באופן דרסטי. השילוב בין הנגן שלי שהפסיק לעבוד והמראה של כמה אנשים על סף התעלפות, שגרם לי לתחושה של חוסר אונים, מנעו ממני להגביר בסוף ולהוריד בעוד כמה שניות את התוצאה.
עם זאת, בהתייחס לעובדה שמדובר היה בשעה שלא רצתי בה מעולם, כי מעולם לא רצתי בחוץ בשעות הבוקר ובהתייחס לעובדה שמזג אוויר לא האיר לרצים פנים היום, היה נהדר ו-64 דקות לערך לעשרת הק"מ, זו התחלה לא רעה.

עכשיו רק נשאלת השאלה, מה יהיה המירוץ הבא?

יום אישה שמח?

שתי נסיעות באוטובוסים עירוניים דחוסים בשתי ערים שונות ונסיעה ארוכה בינהם נותנות יופי של חומר למחשבה.

~
ילדים ובני נוער מחופשים.
כמה בנים עם אקדחים ורובים, כמה עם שיערות בשלל גוונים, לא מעט ילדים קטנים שהתחפשו לתימניים ואחשוורוש אחד. כולם לבושים.
כמה נסיכות ומלכות עם כתר ושרביט, גילן הממוצע לא עולה על 8-9. לבושות בתחפושות מלאות.
שפנפנות, פיות ושאר מלכות, גילן 9-10 ומעלה, המשותף לכולן הוא כמויות הבד המינימליות.

מזל שהיה חם היום… או שמא, רק בנות רגישות לחום?
~

הסיטואציה הזו הזכירה לי שלאחרונה מצאתי את עצמי כמה פעמים בשיחות שגלשו לנושאי מגדר. בחלק מהפעמים הללו נשאלתי ביראה "את פמניסטית?".
כמו קיוו לא להיתקל בבשורה הרעה שהעומדת מולם שייכת לאותה קבוצת נשים מוזרות שבשעות הפנאי שורפות חזיות.
מתי פמיניזם הפך להיות מילה גסה? כזו שמקושרת רק לתמהוניות אקטיבסטיות שהרגע יצאו מהמערה הקרובה. הרי כל אישה היום שיש לה מקצוע, שעובדת, שמחליטה החלטות היא פמיניסטית.

בבילון (המילון היחיד שכרגע נגיש לי) מגדיר פמיניזם – "התנועה לזכויות האישה, אמונה בשוויון הנשים, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לנשים "
כשלעצמה, ההגדרה הזו לא אמורה לעורר תרעומת. בעיקר כשבעולמנו מילים כמו "זכויות" או "שוויון" זוכות לכבוד רב (שלא לדבר על פס"ד שלמים הנבנים סביבן).

אז מה הבעיה? למה אפילו נשים רבות לא מוכנות להגדיר עצמם כפמניסטיות?
אחד ההסברים בהם נתקלתי היה הפחד מתגובת הגברים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי על האמירה הזו היתה 'נו באמת'. אם לנצח היה קיים הפחד מפני תגובת הגברים, האם אני הייתי מוצאת את עצמי עכשיו יושבת ומקלידה? הייתי יודעת לכתוב? לקרוא? כל זה לא היה קיים אלמלא אותן נשים שהתחילו ופרצו את הדרך.

~

בעודי יושבת באוטובוס  הספקתי לשמוע פרסומות ברדיו שמציעות הנחה על בגדי נשים לרגל יום האישה ולראות שלט חוצות שמציע מתנה מיוחדת לנשים שקונות ביום האישה.
בדרך, הספקתי לקבל פרח מממשרד קידום מכירות אחד (למודאגים, אף בחור לא כיתת רגליו לחנות הפרחים הקרובה והביא לי פרח) ומיילים שמציעים לי תחתונים בהנחה ממשרד קידום מכירות שני.

מזל שהקדישו יום מיוחד לשופינג של נשים. יום שמזכיר לנו במה נשים טובות באמת.
כי הרי מקומות לשופינג זו הבעיה העיקרית של הנשים היום…

בעיות אחרות? אלימות? אפליה? אל תדברו על זה יותר מידי, אחרת עוד יגידו חלילה שכל הנשים פמיניסטיות וזו כידוע, מילה גסה.

משפט מוגבל

לפעמים מגלים בגוגל דברים נחמדים.
בחיפוש מקרי בגוגל גיליתי שכתבה שכתבתי בשנה שעברה לעיתון הפקולטה (משפטים באוניברסיטה העברית) עלתה לרשת, אז החלטתי לקשר מפה, אולי זה יעניין מישהו.

הכתבה נקראת "משפט מוגבל", היא עוסקת בהתאמת מערכת המשפט לבעלי מוגבלויות וכוללת ראיון עם יהודית לייבה פרקליטה במחוז מרכז.
להנאתכם בקובץ PDF.

מדע, ספרים וילדים

אחד הדברים שאני זוכרת מילדותי זה הביקורים במוזיאון המדע בחיפה ולאחר שנפתח המוזיאון בירושלים, גם בירושלים. ביקרתי שם הרבה יותר מפעם אחת, הפעמים הראשונות היו עם המשפחה ופעמים אחרות היו במסגרות שונות של בית ספר וחוגים  (הרי ברור שמוזיאון מדע הוא המקום האידיאלי לטיול של חננות(: )
לדעתי, היופי במוזיאוני מדע זו היכולת לתת לילדים את האפשרות להתנסות ולהכיר תופעות מדעיות מתוך חוויה והנאה. זו דרך נפלאה לתת תחושה לאנשים שפיזיקה זו לא מילה גסה, כימיה היא לא קללה בשפה זרה ומדע זה לא עיסוק רק לפרופסורים מוזרים. מעבר לכך, מוזיאוני מדע הם בהחלט מקום נפלא למבוגרים שאוהבים צעצועים.

אני אוהבת צעצועים, בעיקר כאלה שיש מאחוריהם משהו. לכן, כשחברה אמרה לי שיש לנו כרטיסים לפתיחה של תערוכה חדשה במוזיאון המדע בירושלים התלהבתי. בדיקה קצרה באינטרנט בטרם יצאנו הראתה שמדובר בתערוכה בדיוק בשבילי, גם מדע וגם ספרים במקום אחד.

כשהגענו, המוזיאון היה שוקק חיים ומלא במשפחות וילדים ששיחקו עם המוצגים השונים בתערוכה. אין ספק שזו אחת התערוכות היותר שוות שרצוי ומומלץ לקחת אליה ילדים. המוזיאון חיבר בין מוצגים שיש בכל מוזיאון מדע לסיפורי ילדים ידועים. למשל, קטע מתוך הספר "חמישה בלונים" לווה במוצג הכולל בלון לניפוח ומלמד על לחץ אויר, ,דירה להשכיר" היתה השראה למוצג שמדבר על מעבר קולות דרך קירות מחומרים שונים והצפרדע מ"איה פלוטו" מהווה דוגמא נהדרת ללימוד על השתקפות.

היה שווה (למרות שהיינו בין המבוגרים הבודדים שבאו בלי ילדים), נראה שילדים יהנו שם ומבוגרים חובבי מדע וספרים, יצאו עם חיוך על הפנים.

איך ספר יכול לשבש את כל השבוע…

הכל התחיל לפני שבועיים, אחרי הבטחות רבות ודחיות רבות סוף סוף יצאתי למבצע השתלטות על ספרייתה של אחת מחברותי. הרי ידוע, שגם אם שבועיים קודם קניתי לא מעט ספרים שמחכים בערמה יפה על השולחן (כי בסיפריה כמובן כבר אין מקום), תמיד עדיף להשאיל ולקרוא עוד ספרים שלא שם. אז ביליתי קצת זמן איכות עם חברתי היקרה ובעיקר עם ספרייתה ולאחר כמה שעות יצאתי בדילוגים קלילים מביתה כשבאמתחתי ערימת ספרים חביבה.

השבוע חלף לו, וכמו שראוי להיות בשבוע חופש קצב הקריאה שלי חזר לקצב של ימים עברו והתקדמתי לא רע בערימת הספרים (לפרוטוקול אציין שמראש בחרתי בספרים שידעתי שיזרמו, רגע לפני שחוזרים לקרוא בעיקר פס"ד) . חלף עבר לו שבוע והגעתי ליום שבת. לאורך השבת מצאתי את עצמי קוראת 2 ספרים* ושעה וחצי לפני מוצ"ש עשיתי את הטעות הגדולה והתחלתי ספר שלישי**. היה לי ברור שאני לא אסיים אותו עד צאת שבת ובכל זאת לקחתי את הסיכון. שבת הסתיימה לה, נזכרתי שיש לי שלל דברים לעשות רגע לפני שמתחיל סמסטר חדש ככה שעד אחרי חצות (+) עדיין הייתי עסוקה בדברים אחרים.
בסופו של דבר לאחר שהספר קרא לי מהמיטה החלטתי שהגיע הזמן לסגור את המחשב ולהתכונן ללכת לישון.
מה עושים לפני השינה כשנמצאים באמצע ספר? קוראים כמובן.
ומה עושים כשנמצאים באמצע ספר מתח כשנשארו בו עוד 250 עמודים וממש אין מקום בתיק לסחוב אותו ולא רוצים להשאיר אותו לחכות בבית שבוע שלם? כמובן שממשיכים לקרוא עוד שעתיים וחצי עד 4 בבוקר.

4 שעות לאחר מכן היה עלי לקום.
כידוע, להתחיל שבוע בו חוזרים לשיגרה עמוסה לאחר 4 שעות שינה זו טעות. בעיקר כשאין זמן להשלים אותם עד השבת הבאה.

המסקנה לפעם הבאה: לא להיכנע לפיתוי לסיים ספר בלילה, במיוחד אם כיביתי את המחשב מספיק מוקדם
הסיכוי שזה יקרה? שואף לאפס

זו רק אני שעושה את הטעויות הללו?

* רודף העפיפונים ואהובתי במטפחת האדומה
** צל מן העבר/גרגורי הול

תגליות

"איזה חודש עכשיו?"
"פברואר"
"ומה החודש הבא?"
"מרץ"

חצי שעה אח"כ…

"תזכירי לי שוב מה אמרת לגבי החודשים"
"עכשיו פברואר, הוא נגמר עוד שבוע, ולאחריו יחל חודש מרץ"
"תודה, מצטער, אני לא יודע את החודשים"
"לא יודע? :-0 את החודשים בעברית אתה יודע?"
"לא. אף פעם אני לא זוכר את השמות ואת הסדר"
"אין לך יומן? לוח שנה?"
"חחחח יומן? לא. מי צריך"

שיחה עם ילד בן 13.
כל יום מחדש לומדים דברים חדשים.
זו התמימות שלי לחשוב שבגיל 13 ילדים כבר יודעים כבר את סדר החודשים ושמותיהם?
אני כבר לא מדברת על לוח השנה העברי שלגביו איבדתי את התקווה כבר מזמן.

ילדת אינטרנט

בשבוע האחרון בעודי משוחחת עם חברה ללימודים אודות מערכת שעות לשנה הבאה זכיתי שוב לכינוי ילדת אינטרנט.
הפעם הכל התחיל מזה שהתלהבתי ממבחר הקורסים שקשורים לאינטרנט ולקניין רוחני שבאפשרותי לקחת בשנתיים הבאות. ההתלהבות שלי, בתוספת העובדה שכבר כמה שנים טובות אני עובדת באינטרנט ושהפתרון שלי לכמעט כל בעיה הוא גוגל הפך אותי רשמית לילדת האינטרנט בחבורה.

כשהסתיימה השיחה יצא לי קצת לחשוב על זה ולנסות להבין איך זכיתי להגדרה הזו כלכך בטבעיות.

הפעם הראשונה שהאינטרנט פרץ לחיי היה כשהייתי לערך בת 16, כתה י"א. אני זוכרת ההתרגשות שהיתה כשאמא שלי התחילה להתעניין באינטרנט, את הפרוספקטים הראשונים של חברות האינטרנט ואת קניית המחשב החדש שניתן להתקין בו מודם. שכנועים עדינים והפצרות מרובות גרמו לכך שהאינטרנט יכנס אל חיי. היה סוג של קסם בעולם החדש והבלתי מוכר הזה, חדוות הגילוי של אתרים מעניינים ואנשים חדשים ליוותה אותי באותם שנים. אמנם הגלישה לא היתה יומיומית ויוחדה רק לשעות הלילה (בהם ניתן היה לתפוס את קו הטלפון) אך כבר באותם ימים גיליתי את העובדה שיש אנשים באינטרנט וביליתי את רוב זמן הגלישה שלי מול הIRC. שימושים יותר רציניים ולימודיים היו רק בנושאים בהם מצאתי עניין אישי. חומר לימודי המתאים לתכני הלימודים בתיכון, לא היה בנמצא.
עם השנים השימוש שלי באינטרנט הפך ליותר תכוף ויומיומי הן כחלק מהחיים והן בעבודה ובלימודים, האייסיקיו ולאחריו המסנג'ר (שהחליפו בשלב מאוחר יותר) נכנסו אל חיי וגיליתי את עולם הפורומים שם הכרתי כמה מחברי הטובים ביותר.

כיום, מהרגע שילדים יודעים קרוא וכתוב הם גולשים חופשי באתרי אינטרנט, עושים היכרות עם עולם הפורומים, בקיאים בחדשות ומשתמשים בתוכנות המסרים המידיים מתוך שינה. חיי חברה בזכות הפורומים והאתרים הקהילתיים לילדים קיימים כבר מגיל צעיר ומפגש פורום של ילדים זה משהו שהורים מתרגלים אליו כבר כשהילדים בני 12 (אני רק מדמיינת מה היה קורה אם הייתי באה בגיל 12 להורים שלי ומספרת שאני רוצה ללכת למפגש פורום…:)). כשזה מגיע לנושאי לימודים ושיעורי בית, החיים בכלל הפכו לקלים ופשוטים, נראה לי שלא קיים ילד שלא שמע על ויקיפדיה ועל נפלאות הקופי-פייסט. תכנים לימודיים יש בשפע ופורומים יעודיים וספציפיים עוזרים בהכנת שיעורי בית.

על עצמי

סטודנטית למשפטים ועובדת בתחום האינטרנט בהווה.
סטודנטית להנדסה (ובעלת תואר) בעבר.
חובבת אינטרנט, אנשים, ספורט וספרים.

אחרי שנים של כתיבה בפורומים, בבלוגים ובעיקר למגירה, החלטתי שהגיע הזמן למקום אחד ומסודר.
נקווה שזה יעבוד (: