חוזרים הביתה

יום השיבה הביתה החל בשעה 6 בבוקר. שעה מוקדמת, במיוחד כשהקימה בשעה כה מוקדמת מבשרת על יום ארוך. כשמדובר ביום שעתיד להיגמר מעל 24 שעות לאחר מכן קיימת חשיבות לכל דקת שינה.

כבת לפולנים מסודרים ודאגנים, המונית לשדה התעופה הוזמנה מראש.
בשעה היעודה (והמוקדמת!) כששמנו פעמנו אל פתח הבניין הבחנו שהמונית ונהגה בתוכה כבר ממתינים. שפשפנו את עיננו מנסים להסיר את אחרון ערפילי השינה והרמנו גבה לאור הדיוק בשעה.
קיוונו שזה סימן חיובי. אך כידוע, עם תקוות לא מגיעים רחוק…
נהג המונית החביב יצא לקראתנו ממקום מושבו ובעודי שואלת את עצמי בדבר זהותו (אמריקאי או ישראלי?) הבחנתי באותות מצוקה על פניו. כעבור רגע  הכל היה ברור. מבטיו העורגים אל מעבר לדלת, קללותיו (באנגלית, אלא מה? ) וניסיונותיו לפתוח את הדלת הבהירו את שקרה – המפתח באוטו המותנע וכולנו בחוץ. היה לי קשה להתאפק ולא להוציא את המצלמה ולצלם את הסיטואציה המשעשעת, הדבר היחיד שהניא אותי מלעשות כן היה החשש לשלומה של המצלמה…
טלפון נוסף לתחנת המוניות הקפיץ מונית אחרת לפתח הבניין. השארנו את האמריקאי האומלל עם מכוניתו המותנעת ואנו התחלנו את דרכנו לשדה התעופה בליווי סיפורים על החיים של נהגי מוניות ישראלים בתפוח הגדול.

אם כאן היה נראה שנגמרו תלאותינו, זו טעות, לפנינו עוד עמדה טיסה בת כ-11 שעות.
עלינו למטוס ונראה היה לרגע שהתבלבלנו בטיסה, רוב העולים למטוס היו לובשי שחורים, צעירים ומבוגרים במגוון סוגים של חליפות וכובעים. כעבור מספר רגעים התחלנו לשים לב להתרוצצויות של הדיילות, כשהעפנו מבטים לצדדים הבנו מה הבעיה, חלק מיושבי הטיסה מצאו את עצמם יושבים ליד נשים, דבר שכמובן לא יעלה על הדעת. על הדיילות הוטלה המשימה להרכיב מחדש את פאזל הטיסה ולדאוג לאותם בחורים למקומות ישיבה נאותים.
כנראה שבחברת טיסה אחרת זה לא היה קורה, אבל באל על צוות הטיסה עשה מעל ומעבר על מנת שאותה קבוצה תיהיה מרוצה, בסבלנות שלמען האמת די ראויה להערצה (אני עם הסבלנות שלי כנראה הייתי נשברת בשלב מסוים…).
לאחר שרוב האנשים מצאו מקומות (חלק מחיפוש המקומות נמשך לאורך כל הטיסה!) ובאיחור של כמה וכמה דקות התחילה הטיסה.  אי אפשר להגיד שזו היתה טיסה נעימה. התרוצצות בלתי נפסקת במעברים,הבהובי פלאשים של מצלמות, מניינים בדרך אל השירותים והרבה רעש היו חלק בלתי נפרד מכל הטיסה הזו.
הדבר היחיד שניחם אותי היה שבסופו של דבר נגיע לארץ ויגיע ראש השנה ויהיה מספיק זמן להשלמת כל שעות השינה.

שנה טובה!

ברווזים, ברווזים בואו הביתה

בעודי פורקת אוכל מתא המטען של המכונית הבחנתי בשיירת ברווזים שהלכה לה לאיטה מעבר לגדר. הצטערתי שהגדר מסתירה והברווזים לא בפוזה מתאימה למצלמה וחזרתי אל החדר.

לאחר מספר דקות בעודי מתבוננת דרך החלון היה נדמה לי שאני שומעת קולות רבים של ברווזים. יצאתי החוצה וזה מה שראיתי:

התלהבתי שלכבודנו עושים הצגה מיוחדת, אבל אחרי מספר דקות העמידו אותי על טעותי. מידי יום, כמעט בכל ימות השנה (להוציא ימי שלג וימים קרים בהם נעלמים הברווזים), בשעה 17:30-18:00 יוצאים בעלי המוטל מחדרם עם ערימת כיכרות לחם כשהמטרה היחידה היא להאכיל את הברווזים שכבר מכירים את המקום והשעה.

במידה ובעלי המקום לא ידייקו בשעה מייד ישמיעו הברווזים קול צעקה עד שתגיע הארוחה.

בעלי המקום כבר מכירים את הברווזים על פי הסימנים ומזהים את האורחים הקבועים. בינהם את בעלת הרגל השבורה שמקבלת פיצוי מיוחד בארוחה:

חוויה מומלצת לשבת שקטה (:

כשהמציאות עולה על כל דמיון

הוא דפק בדלת, שאל אם אפשר להיכנס וכשנענה בחיוב, נכנס.
במבט ראשון הוא לא התאים לאוירה. הלבוש המסודר, המראה הבריא והחיוך על פניו לא תאמו את הציפיות שלי. הוא היה נראה שונה מהדמויות הססגוניות האחרות שאני נתקלת בהם שם מידי שבוע.
גם במבט שני לאחר שהוא התחיל לדבר עדיין לא הייתי בטוחה מה הוא בדיוק עושה שם. בדרך הדיבור שלו היה משהו שונה.
כשהתחלתי להקשיב, הבנתי שלא תמיד מראה עיניים אכן תואם את המציאות ושהרבה פעמים המציאות אכן עולה על כל דימיון.
החיים שלו נשמעו כחלק מסרט דרמה סוחף דמעות בשילוב עם סצנות מסרטי המאפיה הותיקים.
לשמוע את כל מה שהוא עבר ואת כל מה שהוא עשה היה מפחיד לרגע. תוך שניות הבנתי שגם הוא לא אחד האנשים שהייתי רוצה לפגוש בסימטה חשוכה בלילה או לחלופין כשהוא במצברוח רע. בדימיוני ראיתי מעין סצנה מסרט, בו המאפיונר הראשי הורג את האדם שמולו, יריבו, וכל זה עם חיוך על פניו. בהמשך אותה שיחה הבנתי להפתעתי שדימיוני אפילו לא עובד שעות נוספות וגם בדימיון שלי יש מן האמת.

***
מידי שבוע אני נתקלת באותן דמויות ססגוניות, אנשים שונים עם סיפורים שונים שכולם בסופו של דבר הגיעו לאותו מקום ולאותה נקודה. כל פעם מחדש אני חושבת שהנה, הפעם שמעתי את הסיפור הקשה ביותר וכל פעם מחדש אני מגלה שיש יותר קשה, שיש יותר מוזר, שלפעמים הדימיון ממש קרוב למציאות ושלפעמים המציאות מובילה את האנשים לכיוונים ממש עצובים.

עכשיו אני מבינה שכשבתחילת השנה יזמתי את ההתנדבות הזו, לא באמת שיערתי מול מה אני עומדת. לא חשבתי שיצא לי להיתקל בכל כך הרבה סיפורים שעד תחילת ההתנדבות נתקלתי בהם רק בטלויזיה, בספרים ובעיתונים. לא האמנתי שעד כדי כך יצא לי להכיר את הצדדים היותר עצובים של החיים ולרגע להסתכל עליהם מנקודת מבט אחרת.

כל פעם מחדש כשאני חוזרת משם, אני חושבת לעצמי שמזל שיש לי את הלימודים ואת הזמן הזה במקביל אליהם כדי להתעסק עם דברים שונים ולהכיר עולם אחר. כפי שזה נראה כרגע במציאות עצמה של סטאז' ועבודה כנראה לא באמת יצא לי להתעסק איתם (פליליסטית אני לא אהיה וכנראה גם לא עו"סית) ומחוויות כאלה של פעם בחיים כנראה שבאמת לומדים יותר מכל שיעור אחר.